רבני התלמוד דנו אם לא-יהודים צריכים ללמוד תורה או לא. רב אחד אימץ פרספקטיבה אוניברסליסטית. הוא טען שכולם רשאים ללמוד את התורה כי זו האמת שאין עליה עוררין. אמנם זה נכון שאלוהים נתן את התורה לעם היהודי, אבל כל מי שלומד אותה יכול להרוויח ממנה הרבה, לגדול באדיקות, ואולי אפילו להתקרב לרמה הרוחנית הגבוהה של הכהן הגדול.

פסוק מקראי המדגיש את משמעותה של התורה “שמור את מצוותי אשר יעשה אדם ובעזרתן יזכה לחיי עולם”, שימש רב זה כדי לגבות את עמדתו (ויקרא יח, ה). הפסוק קובע שהתורה זמינה לכולם, ללא קשר לשיוך דתי.

אחרים חלקו על כך. התורה, לטענתם, היא סיפורו של העם היהודי. זוהי ברית מסוימת בין אלוהים לעם הנבחר. אף אחד אחר לא צריך לנסות לטעון את התרבות שלנו כשלה או לגרום לשובבות בכך שהוא מתנהג כמו יהודים. עובד אלילים צריך להתגייר אם הוא רוצה ללכת לפי המסורת שלנו; אם לא, הם לא צריכים לקרוא את הכתבים שלנו. התורה שנתן לנו ה’ היא מורשת לבית יעקב, על פי התייחסותו של רב זה לתנ”ך (דברים ל”ג, ד). זו הירושה שלנו, לא של אף אחד אחר, לפי פרשנותו לכך.

טנך

התורה, הנביאים והכתובים הם כולם חלק מהתנ”ך, הנקרא בעברית גם מקרא, שהוא האוסף הקנוני של הטקסטים העבריים. הקאנון נשמר על ידי ענפים שונים של יהדות ושומרון, לרבות הטקסט המסורי של ימי הביניים של המאה ה-10 שהופק על ידי המסורה ושימשו את היהדות הרבנית בת זמננו, השפה הסורית פשיטה, התורה השומרונית, מגילות ים המלח, ולאחרונה ה-3. טקסט השבעים של המאה בשימוש על ידי יהדות בית שני.

תנ”ך, או תנ”ך, הוא ראשי תיבות שנוצרו מהאות העברית הראשונה של כל אחת משלוש החטיבות המסורתיות של המסורה: תורה וכתובים.

הספרות הרבנית מספקת עדויות רבות להפרדה התלת-חלקית המצוינת בראשי התיבות “תנ”ך. עם זאת, התנ”ך לא נוצל באותה תקופה. מכיוון שהטקסטים המקראיים נקראו בקול, הכותרת הנכונה הייתה מיקרא. המונח “תנח” מופיע לראשונה בכתב לאורך ימי הביניים. דוברי עברית עדיין משתמשים במילה מיקרה בנוסף למילה תנח כדי לייעד את הקאנון העברי. הם מקבילים בעברית המדוברת של היום.

תוֹרָה

בראשית, שמות, ויקרא, מספרים ודברים הם חמשת הספרים הראשונים של התנ”ך המרכיבים את התורה. תורה היא שם נרדף לחומש, המכונה גם חמשת ספרי משה, בהקשר זה.

כמילה נרדפת לכל התנ”ך, או התנ”ך, המילה “תורה” יכולה להתייחס גם לכל 24 ספרי התנ”ך העברי, לא רק לחמישה הראשונים. אחרון חביב, המונח “תורה” יכול להתייחס גם למכלול הדוקטרינה, המסורת וההלכה היהודית, בין אם נגזרו מהתנ”ך או מקורות רבניים מאוחרים יותר. זו האחרונה מכונה בדרך כלל התורה שבעל פה.

התורה מתחילה בכך שאלוהים ברא את היקום, עוברת בהיסטוריה של בני ישראל, ביציאתם מישראל למצרים ובמתן תורה בהר סיני. רגע לפני שבני ישראל נכנסים לארץ כנען המובטחת, זה מגיע לסיומו עם פטירתו של משה.

אל היהדות

ביהדות, יש הרבה תפיסות שונות של אלוהים. היהדות טוענת באופן מסורתי כי יהוה, האל הלאומי של בני ישראל ואליהם של אברהם, יצחק ויעקב, שחרר את בני ישראל מעבדות במצרים ונתן להם את התורה בהר סיני. יהודים החזיקו היסטורית באמונה המונותיאיסטית שיש רק אל אחד, שהוא גם טרנסצנדנטי (נפרד לחלוטין מהקוסמוס החומרי ובלתי תלוי בו) וגם אימננטי (מעורב ביקום החומרי).

בהיותו הבורא הבודד של כל מה שקיים, אלוהים נחשב יחיד וחסר פגמים, נקי מכל הפגמים, החסרונות והפגמים. הוא גם נחשב כל יכול, יודע כל, נוכח בכל, ואינסופי לחלוטין בכל תכונותיו.

הטטרגרמטון, המופיע כשם האל בתדירות הגבוהה ביותר בתנ”ך העברי, אינו מבוטא בדרך כלל על ידי יהודים; במקום זאת, הם מתייחסים אליו בשם השם, שזהו בעברית “השם”. הטטרגרמטון מוחלף בתפילה בכינוי אדונאי, שפירושו “אדוני”.